תביעה לפינוי של דייר מוגן בעסק
אב שכיום הוא בן 80 ושני בניו בשנות ה-50 המאוחרות לחייהם , שכרו בשנת 1976 נכס בשכירות מוגנת בתל אביב [להלן: "הנכס המקורי"] הנכס הושכר לצורך ניהול בית מלאכה לעבודות פח ולהרכבת תנורים.
לימים הבעלים תבעו את הזכויות בנכס, לאחר שהיה בידיהם היתר בניה למקום. הם הגישו תביעת פינוי כנגד השוכרים [להלן: "הנתבעים"] בהתאם להוראות סעיף 131(10) התביעה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין, לפיו נקבע כי הנתבעים יפנו את המושכר המקורי שיוגדר מושכר א' וכנגד הפינוי יעמידו התובעים לרשות הנתבעים מושכר אחר כסידור חלוף, שיוגדר ב' ושיוחזק ע"י הנתבעים בדיירות מוגנת. כמו כן נקבע כי התובעים יפצו את הנתבעים עבור הפסד השתכרותם בתקופת הביניים שבין המעבר מהנכס לנכס הנמצא במקום אחר בתל אביב ["הנכס המושכר ב'"].
הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה – פיצוי שהתייחס לתקופת הביניים לא היה בו ממש כדי לפצות על הנזק הרב שנגרם לנתבעים. כמו כן, המעבר מהנכס המקורי לנכס המושכר ב' יצר מצב של "שוק אפקט" גם עבור הקליינטים וגם עבור הנתבעים עצמם, כך שנגרם להם הפסד השתכרות רב בין השאר חברות רבות הפסיקו לעבוד עם הנתבעים מסיבות שכנראה נעוצות במעבר למקום אחר.
הנתבעים, בעיקר בגלל המעבר לא שילמו באופן קבוע את דמי השכירות ובשנת 2003 הוגשה כנגדם תביעת פינוי שניה בגין אי תשלום דמי שכירות מכוח סעיפים ו-131(2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב- 1972 (להלן: "החוק"). המשפט התנהל כשלוש שנים ובפסק הדין שניתן בשנת 2006 ניתן צו פינוי נגד הנתבעים בשל אי תשלום דמי השכירות, יחד עם זאת, העניק בית המשפט לנתבעים סעד מן הצדק.
הנתבעים לא הבינו את המשמעות של סעד מן הצדק, אשר ניתן במשורה ולמרות פסק הדין הם לא מיהרו לשלם את דמי השכירות במועד למרות שדמי השכירות עמדו על סך כ-900 ₪. נצבר חוב, והנתבעים לא עמדו בתשלומים סדירים בגין דמי שכירות, וכשכבר שילמו את דמי השכירות עשו כן במועדים שונים, חלקים מדמי השכירות ועל פי שיקול דעתם.
בשנת 2011 הוגשה שוב תביעת פינוי שלישית. התובעים טענו שהנתבעים פיגרו בתשלום וכי דמי השכירות הופסקו ונוצר ניתוק של המשכיות התשלום ולכן יש לפנותם מכח 131(1) לחוק, ומכוח סעיף 131(2) שכן הפרת תנאי מתנאי הסכם השכירות ובכלל זה אי תשלום דמי השכירות על פי הסכם השכירות מקנה למשכיר את הזכות לתבוע פינוי מיידי של השוכר.
בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים נשאלה השאלה האם קמה לתובעים עילת פינוי?
הנתבעים אף פנו לתובעים באמצעות באת כוחם ,כותבת המאמר עוה"ד יוגב נחמה, וביקשו לשלם את חוב דמי השכירות ואף לשלם את הוצאות המשפט ובלבד שימנעו את הפינוי. אך נתקלו בחומה בצורה ובתשובה שלילית .
לחילופין, הנתבעים טענו כי גם אם הם הפרו את חוזה השכירות בפיגור בתשלום דמי השכירות הרי שניתן במקרים ראויים ובנסיבות המצדיקות זאת ליתן סעד מן הצדק. השיקולים העיקריים אותם בית המשפט בדרך כלל שוקל בסוגית סעד מן הצדק הם : טיב המושכר, מהות ההפרה ומידת חומרתה, משך ההפרה, מצבם הסוציו-אקונומי של הדיירים המוגנים. ואף התנהגותם של הצדדים טרם הגשת התביעה ולאחריה.
לאיזה כוון נטה בית המשפט במקרה דנן, אפוא, שקולים אלו יכריעו את הכף . האם יש בהם כדי להטות את כף המאזניים לטובת מידת החסד, או שמא לטובתה של מידת הדין?
בינואר 2012 המו"מ בין הצדדים במחלוקת ביניהם התנהל באולם בית המשפט ומחוצה לו והצדדים הגיעו להסדר לפיו ינתן צו לפינוי המושכר נשוא התובענה אשר יכנס לתוקפו בתום 10 חודשים החל מיום הדיון כנגד תשלום של התובעים לנתבעים בסך 150,000 ₪. הסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
בהכרעה, יצוטטו דברי השופטת כלשונם "אני נותנת להסדר הפשרה שהושג בין הצדדים [בו כותבת המאמר הייתה באת כוחם של הנתבעים. תוקף של פסק דין. למעלה מן המידה כי אני עושה כך בשמחה, לאחר שאני חושבת שהצדדים אכן מצאו פתרון הגון שלוקח בחשבון את מכלול הנסיבות בתיק…בשים לב לשלב בו הסתיים ההליך, ולעובדה כי ההליך הסתיים למעשה על דרך של גישור, אני מורה על השבת חלק האגרה הניתן בהחזר לידי התובעים".
אוסיף ואומר כי מהפן המשפטי פסק דין ראוי, נכון והוגן אך מהפן האנושי יש לציין כי נשבר מטה לחמו של הנתבע שממנו לא התאושש. הנתבע היה רב אומן בתחום הפחחות יצר עבודות מופלאות שהדוגמא המצורפת ממחישה את כישוריו האמנותיים והאומניים.
